ארווין יאלום במבוא לספרו "תליין האהבה", מתייחס אל המוות ואל הפחד מהמוות כאל אחד מארבעה נתונים משמעותיים, המביאים אנשים לטיפול נפשי. המוות, לדעתו, הוא הברור מכולם.

על-מנת להתמודד עם העובדה שקיומנו בן-חלוף אנחנו מתכחשים לה בצורה לא מודעת. הכחשה זו, מטרתה להגן עלינו מהחרדה הבסיסית והעזה מפני המוות והיא מאפשרת לנו להתנתק ולהפריד את חיינו מפחד המוות (יאלום, 1991).

א' קובלר רוס (2002) טוענת, כי העדר החיים בעולם הבא הופך את החיים בעולם הזה לבעלי משמעות יחידה. לדבריה, שלב של קבלה והשלמה מתרחש כאשר האדם מרגיש שלם עם חייו. כאשר זה קורה, הוא יכול להשלים גם עם מותו. היא כותבת: "מי שפוחד מן ההזדקנות סימן שהוא חי חיים ללא שביעות רצון, חיים לא מלאים, חיים ללא משמעות. כי אם מצאת משמעות בחייך, אתה רוצה להתקדם בחיים ולא לחזור אחורה. אתה רוצה לעשות עוד, ליצור עוד, לחוות עוד, עד הרגע האחרון".

 

כיצד בא לביטוי בחדר הטיפול הצורך הזה להבין את הסוף ולהיות חלק ממנו?

כיצד יכולים ההבנה של הסיום, הקמילה והמוות, להיות חלק ממשמעות החיים וחשיבותם? ולבסוף, האם תתאפשר לידה פסיכולוגית חדשה ומאוזנת יותר בגינת חיינו, כמו הפרח או העלה המתחדשים באביב?

פסיכולוגים רבים התמודדו עם שאלת ההתייחסות בטיפול למוות ולעיבוד של תהליכי האבל. כיום, בשנות ה-2000, אנשי מקצועות טיפוליים המתמודדים עם תהליכי אבל ומוות נעזרים פעמים רבות בגישות היונקות ממקורות דתיים ורוחניים, כגון הבודהיזם, המאפשרים הסתכלות אחרת על המוות.

המוות נתפס כחלק ממעגל אין-סופי של התחלה וסיום, ובדרך כלל איננו עוד נושא להתעלמות והכחשה. ביציאה לטבע ובהתבוננות על תהליכי הקמילה והכמישה של הצמחים מתאפשרת הבנה וקבלה נינוחה וטבעית של תפקידי סוף הדרך.

גישות ומודלים של "שלבי האבל" ניסו להבין תהליכים אוניברסליים באבל האנושי. בכל התרבויות יש מנהגי אבלות קבועים והתוויית דרך שבה יש לנהוג באדם האבל.

מנהגי היהדות הגדירו וכיוונו את האבלים לסדרת מנהגים כבר לפני מאות שנים.

ג'ודית רובין (1993) מציעה מספר דרכים לטיפול באדם האבל:

1. לעזור לאבל להכיר בכך שהאובדן אמיתי ובלתי הפיך, ולהשלים עם עובדה זו;

2. להיות עמו ולעזור לו לעבור את הכאב הכרוך בחוויית השכול;

3. לעזור לו להסתגל לסביבה בלי הנפטר;

4. ללמדו ולהדריכו להוציא אנרגיה נפשית ולהשקיע אותה מחדש בקשרים אחרים.


חייגו
052-2530393