שומעים היום רבות על  גינות קהילתיות ותהליכי שיתוף ציבור בתכנון, חשיבותם, תרומתם לקהילה והיכולת שלהם לשנות.

האם זה נכון? האם באמת תהליך מובנה שנעשה עם תושבים יכול לשנות במשהו את התייחסותם לסביבה?

אני לא יודעת אם יש תשובה מוחלטת לשאלה זו, אבל אני אנסה במאמר זה לשתף אתכם בניסיון שאני חוויתי בתהליכי שיתוף, בקשיים וביתרונות שבו.

  ניסיוני הראשון עם שיתוף תושבים התחיל מהתמודדות יומיומית בקשיי האחזקה של הגן השכונתי בשכונת גני אלון בחדרה. שכונה שאוכלסה ברובה בעולים יוצאי אתיופיה.

הזנחה של שנים, העדר טיפול יסודי בתשתיות ואדישות של תושבי השכונה, הביאו את הגן השכונתי למצב גרוע מאוד. וואנדליזם, הרס, לכלוך, וזלזול גמור ברכוש הציבורי היה המראה שפגש כל מי שנכנס לגן.

  היה לי תקציב לשיקום הגן בשכונה, אולם התחושה הייתה שכל מה שיבוצע שם, ייהרס מיד על ידי התושבים

ובני הנוער, ושכל ההשקעה תהיה לחינם.

גינון וקהילה אינן שתי מילים שאנחנו רגילים לראות יחדיו. הגינון העירוני הסטנרדטי בישראל מתוכנן ומנוהל על ידי 'מביני דבר' מהרשות, והציבור, אותו גוף חסר פנים שלמענו נוצרו הגינות, נהנה או שלא נהנה ממה שתוכנן עבורו. הבעיה עם המודל הזה היא, שבמקרים רבים אנו מקבלים אוסף של גינות דומות זו לזו, חסרות יחוד ואישיות משלהן, שהאמירה האישית של התושבים שחיים בקרבתן לא באה כלל לידי ביטוי. כאשר אבקר בגינה זו או אחרת לא יהיה לי כל מושג האם זו גינה ברעננה, כפר-סבא, קריית גת או קריית שמונה,

 ומי הם התושבים שגרים בסביבה.

רבות  מגינות אלו סובלות לעיתים קרובות ממעשי וואנדליזם ומזלזול קשה של התושבים ברכוש הציבורי.