דרושה נכונות אמפטית רבה להכיל מצוקה של מטופל, המושמעת בקול רם: אך לא פחות דרושה סבלנות אמפטית להתמיד בהמתנה, עד אשר מוכן המטופל להשמיע כאב, אשר מפניו הוא נס במשך ימים ושנים.  המטפל האמפטי מוכן ומזומן לשמוע מה שהמטופל בוחר להשמיע, ובאותה מידה – לכבד את היסוסו והשתהותו של המטופל להשמיע באותה שעה.

אפשר לדמות את מלאכת האמפטיה לחשיפתו של סרט מצלמה: ככל שהוא רגיש יותר, כן יקלוט רשמים עדינים יותר.  המטפל "מפתח" סרט על מנת שהמטופל והוא עצמו יוכלו לחזות בו בצוותא – אך מתוך ידיעה מראש, כי לעולם אין סרט מעתיק מציאות במלוא עומקם ודיוקם של ממדיה המלאים.  להבדיל מסרט, אין תגובתו-התרשמותו הפנימית של המטפל פסיבית, אלא הוא מעוניין לקלוט את התמונה.  רצונו זה מניעו למאמץ עקבי לברר באיזו דרך ומאיזו זווית ניתן להגיע מתמונה, שתחילתה קטועה, עמומה ומעוותת, לתמונה מלאה ואמינה יותר.

לעיתים מתמקדת האמפתיה במחסור, אשר המטופל עצמו כבר- או עדיין אינו חש בו באופן מודע.  המטפל עשוי לחוש את כאב בדידותו של מטופל מנוכר, כאשר הלה עדיין מעיד על עצמו בתוקף, כי אינו נזקק לאחרים – אף שפניו מתכרכמות, כל אימת שהוא מתאר כיצד הוא חוזר לחדרו הריק.  המלווה הרגשית אותה קיבלתי לראשונה בבית האבות, העבירה לי את אותה תחושה של בדידות נוראה ומצד שני חוסר רצון ליצור קשר.  תחילה שאלתי את עצמי הייתכן שאינה רוצה כלל קשר, וכך נכנסתי לנעליה.  אך כדי להחליט מה משמעות הדברים חזרתי לנעליי שלי והבנתי שהדחייה וההימנעות נובעת מפחד לאבד שוב את הקשר ותפקידי לאפשר לה קשר יציב כדי לעזור לה לחזור ולהאמין בקשר אנושי .  

אמפתיה צריכה לא רק להיעשות – אלא גם להיראות.  המטופל רוצה וזכאי לדעת, שהמטפל יודע על מצוקתו, וככל האפשר גם את מהותה-תוכנה.  (רוזנהיים,1990 )

 

כותבים רבים ניסחו הגדרות למושגי יסוד אלו בטיפול .

ב"אוניברסיטה הפתוחה" נכתב: "אמפטיה היא תכונה החשובה להצלחת הקשר הטיפולי .המטפל חייב לנסות להיכנס לנעליו של הפונה כדי להבין טוב יותר את רגשותיו .לשם כך עליו להיות קשוב מאוד לדברי הפונה ולכל המסרים שהוא מעביר גם באופן לא מילולי : בתנועה, במבטים, בהבעות ,ובנימת הדיבור .האמפטיה יוצרת תגובה חיובית אצל הפונה ,שכן הוא חווה חוויה חיובית של היותו מובן ומקובל על ידי בני אדם משמעותי עבורו .בכך גם משדר המטפל לפונה כי אין סכנה בחשיפה הנדרשת במסגרת הטיפול והוא יכול לסמוך על המטפל וכך מתקדם הפונה לבדיקה של הצדדים באישיותו שעמם לא העז להתמודד בעבר" (אונ' פתוחה יח' 4 עמ' 166 )

 

כותב  כץ (Katz ,1963) . כץ מתאר את האמפטיה כיכולת של המאזין לחוות את המציאות המתוארת על-ידי הדובר בו בזמן כשני אנשים - תוך שמירה על שניות זו, ומבלי לאבד את הגבולות שביניהם. "על ידי פעולת הגומלין שלנו עם הווייתו של הזולת מתעורר בנו משהו מוכר. ולפיכך מתחדדת ההבנה לרגשות הזולת*".

קוהוט (Kohut ,1980) תיאר את האמפטיה כ"אינטרוספקציה מתווכת". מדובר בתהליך פנימי שבו המאזין מנסה לחפש בתוכו חוויה דומה לחוויית הדובר, והוא משתמש בדובר כדי להנחותו בחיפוש זה. באמפטיה, לפיכך, המאזין, אישיותו ועולמו, הם חיוניים. לא תיתכן אמפטיה אמיתית לפני שהמאזין יאתר בתוכו חוויה היכולה להתאים לחווייתו של הדובר. משימה זו אינה פשוטה, אך מהגדרתה נובע שהיא אינה יכולה להסתיים לפני שהמאזין מבין את התנהגותו ותפיסתו של הדובר כטבעית, לגיטימית והגיונית לאור מקומו בעולם. זוהי המשמעות המלאה של הכרה באחר.

אוסטרויל (Ostervil,1995) כ  "הכרה ספציפית ומדויקת את נקודת ראותו הסובייקטיבית המורכבת של הזולת, ולבטא זאת באופן שהזולת ירגיש שהובן".

הגישה התפתחותית מציגה שני מודלים שונים לאמפטיה:

המודל הראשון,  לקיחת תפקיד,הילד עובר מאגוצנטריות ליכולת לראות את נקודת המבט של הזולת .

המודל השני ,הידבקות רגשית,חוויה רגשית משותפת עם מושא האמפטיה ,הגורמת להשתתפות רגשית.

נחמד (2010) במאמרו," סדנה ביחסי אנוש" מתאר:

  • האמפטיה היא היכולת הבסיסית של אדם להזדהות עם הזולת, עם מצב הרוח ועם המצב הנפשי בו הזולת של השיחה או הפגישה, נמצא.
  • קיימת אמפטיה פשוטה בה אין צורך להתאמץ – מאחר ואני מסוגל להבין את הזולת, הייתי בדיוק במקום שלו ובנוסף אני גם מבין אותו – אגלה כלפיו אמפטיה.
  • מורכב יותר ומסובך יותר: לגלות אמפטיה כאשר אני לא מסוגל להבין את הצד השני ולא הייתי במקומו.
  • היכולת לגלות אמפטיה הוגדרה בתור אחת מתוך ארבעת היכולות החשובות ביותר באינטליגנציה הרגשית, ושתיים מתוך היכולות החשובות ביותר בתקשורת בין אישית עם אנשים אחרים.
  • היכולת לגלות אמפטיה מייצרת סוג של קירבה, יחס חם ואוהד בין שני אנשים – גם כאשר הללו חלוקים בדעתם או שונים בגישה שלהם או מגיעים עם עמדות אחרות.

 

(רוזנהיים 1990) כותב: האמפטיה היא היכולת לחוש את המטופל מקרוב ובדיוק רב ככל האפשר.  יעילותה מותנית בשמירת ההבחנה בין מה שיש במטופל בפועל לבין מה שנראה שיש בו על בסיס התגובות הרגשיות, שהמטפל היה חש אילו היה במצבו.  קליטה מתוך הזדהות מונעת זיהוי אלטרנטיבות לתפיסתו של המטופל, כיוון שבאותה שעה לכוד המטפל יחד עמו באותה סירה:  טלטלותיו של האחד סוחפות עמן את האחר, והוא מאבד את יכולתו לתרום להיחלצות.

האמפטיה היא תהליך פסיכולוגי (כמו גם צורה של התייחסות אובייקט) המתרחש במסגרת הדיאלקטיקה של להיות ולא להיות הזולת.  במסגרת זו (ויניקוט היה אומר, " בתוך המרחב הפוטנציאלי"), משתעשע הפרט ברעיון של היות האחר, בשעה שידוע לו כי אינו האחר.  אפשר למדוד וללבוש הזדהות אחת ואז אחרת (כלומר, לשחק עם ההרגשה של היות האחר באופנים שונים), משום שהקוטב של הדיאלקטיקה מפחית מן הסכנה להילכד בתוך האחר, ובסופו של דבר לאבד את העצמי בתוכו. (תומס ה. אוגדן, 1990)   

 

תפקידה של האמפטיה בריפוי הפסיכואנליטי

האמפטיה היא הפעולה המגדירה את שדה הפסיכואנליזה.  לא תיתכן פסיכולוגיה של מצבים מנטאליים מורכבים בלא השימוש באמפתיה.  אנו מגדירים אמפתיה כ"אינטרוספקציה מושאלת" או ביתר פשטות, כניסיונו של אדם אחד לחיות את חייו הפנימיים של אדם אחר בשומרו בו זמנית על עמדה של צופה אובייקטיבי.  (היינץ קוהוט ,1984קהוט מתייחס לתקופת הינקות, לאמפתיה של האם כלפי תינוקה."אמפתיה היא האופן שבו הפרט אוסף נתונים פסיכולוגים על אנשים אחרים, וכאשר הם אומרים מה שהם חושבים או מרגישים הוא מדמיין את החוויה הפנימית שלהם, למרות שהיא לא פתוחה לתצפית ישירה. באמצעות האמפתיה אנחנו סורקים באקט אחד של קליטה קונפיגורציות (תבניות) פסיכולוגיות מורכבות...הבסיס ליכולתנו להשיג גישה לפנימיותו של אדם אחר נעוץ בעובדה שבארגון הנפשי המוקדם ביותר שלנו הרגשות הפעולות וההתנהגות של האם נכללו בעצמי שלנו. האמפתיה הראשונית עם האם מכינה אותנו להכרה שבמידה רבה החוויות הפנימיות הבסיסיות של אנשים נשארות דומות לשלנו..."

לפי קוהוט לאמפתיה איכות ריפויית לכשעצמה. היא מעניקה למטופל תחושה שהוא מוכל ומובן. מעבר לכך האמפתיה משאילה למטופל את היכולות המורכבות של המטפל שמאפשרות למטופל התמודדות טובה יותר עם מצבים רגשיים.

 

מושג חשוב נוסף בטיפול הינה ה"הכלה".שהיא, היכולת לקבל את המטופל כפי שהוא, עם קשייו ואישיותו, ועם התגובות שהוא מעורר בו, תוך יצירת המקום הבטוח, ההכרחי ליצירת הקשר הטיפולי לאפשר סביבה מחזיקה למטופל, להכיל את רגשותיו ומעבר לכך להבין אותו ולהציע לו את ההבנה הזו, בצורה של פירושים, הנה משימה בעלת מורכבות רבה, מבחינה רגשית ואינטלקטואלית. בתוך סביבה טיפולית חייב המטפל לכוון את כוחותיו לכוונים שונים. את חלקם עליו להפנות להכלת רגשותיו הוא והבנת התהליכים הרגשיים העוברים עליו, בהקשר של יחסיו עם המטופל ואת חלקם,  באופן נפרד להפנות לעצמו, כאדם שלם המתמודד עם מורכבות משל עצמו.

המושג מרחב הכלה מתאר כיצד מתפתחת היכולת להכלה רגשית אצל בני האדם. 
תחילה, יש מצב בו לתינוק אין כושר הכלה רגשית וסביבתו מכילה אותו.  "מרחב הכלה בלתי מובחן". זהו מרחב הכלה חיצוני זולתי, בו הכלת הרגשות נשענת על קיומו של אובייקט חיצוני. ככל שמתפתחת יכולת ההכלה, היא הופכת בהדרגה להיות יותר ויותר פנימית, אישית ומובחנת. זהו "מרחב הכלה פנימי".  חוויה רגשית כפולה – זהו מושג המתאר תהליך אוניברסאלי ובסיסי שבו אנשים מזהים וחווים את הרגשות המתעוררים בעצמם ואת הרגשות המתעוררים בזולת, במקביל. משמעות הנחה זו היא שלאנשים ישנה יכולת מולדת, להרגיש את החוויה הרגשית של הזולת. ההכלה, על פי עקרון זה, היא תהליך אוניברסאלי בין אנשים, המכילים רגשית זה את זה.

הכלה, הינה פעולה שמבצעת האם עבור החוויות הפרימיטיביות של התינוק המושלכות לתוכה. ביון   (1967) מתאר את האם כמכל המארגן את התכנים המושלכים, אלו שהתינוק אינו יכול לסבול בתוכו, או למעשה להכיל בתוכו, באמצעות העיבוד הרגשי והחשיבתי שהיא עושה, בהבנתה האינטואיטיבית והחלימה בהקיץ שהוא מכנה Reverie . תהליך זה מתרחש באופן דומה בין המטפל למטופל, ביחס לאלמנטים הפרימיטיביים בעולמו הפנימי של המטופל ומושלכים אל תוך המטפל.
מרגרט וואדל (1988) מתארת את עולם המושגים של ביון, ביחס לחוויה וההתמודדות האימהית למול תינוקה, כהתמודדות שאנו מכלילים להתמודדותו של המטפל למול המטופל. ביון טוען כי לתינוק ישנו צורך לדעת ולהבין את האמת על החוויה של עצמו ומנגד, דחייה ורתיעה מפני אמת זו. ממש כמו המטופלים שלנו. הדרך לאמת עוברת דרך השגת חזקה על החוויה, במובן שהתינוק יוכל להישאר במגע עמה, קשה ככל שתהיה, במקום רק לסלק אותה או לעקוף אותה. יכולתה של האם להחזיק את התינוק ובד בבד להחזיק את החרדה שלו, להמשיך ולחשוב – גם בעת מצוקה וחרדה, באמצעות משאביה הפנימיים, לכך קורא ביון
Reverie . מצבים פנימיים של בלבול בתחושות ומצוקה, יכולים להיות מובנים וניתן לחשוב עליהם, כלומר להבין את האמת על החוויה העצמית, אם הם נפגשים בדרך בסיסית, עם המציאות החיצונית. מה שנחווה יכול לקבל משמעות, כאשר הוא נפגש באופן מתאים עם תגובה מהעולם שמחוץ לעצמו. במקור תגובה כזו צריכה לבוא מן האם או מדמות מטפלת. האפשרות לתת משמעות לתחושות של עצמנו, היא לאחר שנתנה להן משמעות על ידי אחר חושב, שעשה איתנו Reverie .

(עמי ברונסקי 2009)- כותב:.יכולת ההכלה מתפתחת ומבשילה בתהליך ארוך, שעשוי להיות אקוויוולנטי  ולסמל את רמת ההתפתחות והבשלות הרגשית וכן את רמת הארגון של האישיות. כפי שישנם תהליכים מנטאליים של התפתחות הזהות ושל התפתחות תפיסת המציאות, ממצב בלתי מובחן למצב של מובחנות ונפרדות, על פי אותו עקרון מתפתחות יכולת ההכלה הרגשית. 
קייסמנט (1988)-  משתמש במושג הכלה, כמונח כללי להתגברות על רגשותיו הקשים של אדם אחר, אשר אחרת אינם מוכלים, אין מעצור להם.  חשוב שנהיה ערים לכך – כי בדרך כלל מה שהחולה מבקש הוא הכלה בצורתה האישית. אם לדבר במונחים אנושיים יותר, מה שדרוש הוא מין החזקה, בדומה לזו שמעניקה אם לילדה המדוכדך. יש למבוגר דרכים מגוונות להעניק לאחר את אותה החזקה (או הכלה). ועל כן, החזקת המטופל באופן כזה עשויה להיות מכרעת כדי להביא להחלמתו, או כדי שיגלה, אולי בפעם הראשונה, יכולת לשאת את חייו ולעמוד בקשייהם בלי להמשיך בהימנעות או בדיכוי.

"לפעמים אין אנשים יכולים להתמודד עם הרגשות שלהם עצמם בלי עזרה כלשהי. אנו יכולים לדמות זאת כאילו הרגשות עולים על גדותיהם וזורמים אל אחרים. הדעה האנליטית – על תופעה זו של עליית הרגשות על גדותיהם, או של אי-יכולת להכיל, היא שיש להכיר בה כשדר לא מודע המכוון לאחרים שדבר מה אינו כשורה, שיש דבר מה שאין להתגבר עליו בלי עזרה.

ביסודו של דבר, העזרה המבוקשת היא  תמיד לאדם שיוכל לעזור בנוגע לאותם רגשות קשים." ... (קייסמנט 1988)

 

רוזנהיים (1990) כותב: כדי לייעץ כהלכה צריך אני להרגיש בצרתו של האיש, ממש כפי שהוא עצמו מרגיש אותה, ולכן אני מוכרח לפשוט את מלבושי וללבוש את מלבושיו שלו.  אחר כך, כאשר צריך לייעץ לו, הן לא אוכל לעשות זאת כל עוד אני בתוך לבושו – כפי שאין הוא יכול להשית עצות לנפשו מתוך לבושו, ולכן אני צריך לפשוט את לבושו ולחזור ללבוש את מלבושי..."

בספרו "אדם נפגש עם עצמו" בפרק הדן בתפקידי המטפל, כותב רוזנהיים על כך שהאמפתיה מבוססת על הדמיון בין אנשים, אך אסור שתפגע בזיהוי ההבדלים ביניהם.אמפתיה מבוססת על שימוש מבוקר וזהיר במנגנון ההשלכה, המטפל מתאר לעצמו כי בתנאים נתונים עוברת על המטופל חוויה דומה לחוויה שלו.לדוגמא: "אדם שפניו מסמיקות ומשפיל את עיניו, אנו נוטים לשער כי הוא מתבייש, ומסוגלים לנסות להתקרב למה שמתחולל בנפשו על ידי התנסויותינו ברגעי בושה שלנו." ייחוס כזה הוא בגדר השערה, מתוך הניסיון האישי, ומתחושות ספונטניות. על המטפל לבדוק את תקפותה של השערתו, ולהימנע מלהסיק עבור המטופל ובמקומו את שעובר עליו.

נסיון המטפל להיכנס לנעלי המטופל הוא הכלי המרכזי העומד לרשותו. על פי רוזנהיים מטרתה האנושית טיפולית של האמפתיה "היא לחוש את המטופל מקרוב ובדיוק רב ככל האפשר, יעילותה מותנית בשמירת ההבחנה בין מה שיש במטופל בפועל לבין מה שנראה שיש בו על  בסיס התגובות הרגשיות שהמטפל היה חש אילו היה במצבו"  יחד עם  זאת המטפל לא צריך להתנסות בחוויה זהה לשל המטופל די בחפיפה חלקית, המטפל נותן הד פנימי למטופל, דרושה נכונות אמפתית להכלת המצוקות של מטופל, ויותר מכך סבלנות אמפתית  להתמיד בהמתנה עד שהמטופל יהיה מוכן לדבר על סבלו. " אפשר לדמות את מלאכת האמפתיה לחשיפתו של סרט מצלמה ככל שהוא רגיש יותר כך יקלוט רשמים עדינים יותר"  אם מתברר למטפל כי המטופל או חלק מסוים שלו נשאר בלי הד פני,קרוב לוודאי שהמטפל סגר חלק זה בפניו עליו לערוך בירור עצמי כדי למצוא את הסיבה.

המטופל צריך להרגיש את האמפתיה, עליו להשתכנע שהמטפל מעונין ןמנסה להבינו כהלכה. "אמפטיה צריכה לא רק להעשות אלא גם להיראות"

 

האמפתיה, לפי רוג'רס, מורכבת מקבלה ללא תנאי של הפונה, מיחס כן ואמיתי של המטפל, ומשידור של חום ואכפתיות. הגישה המקבלת והאמפתית של המטפל אמורה להביא את הפונה {המטופל} לכך, שיצליח להשתחרר מהביקורת העצמית שלו, מרגשי אשם וממעצורים פסיכולוגים שנגרמו עקב חשיפה למסרים שיפוטיים בעבר. הוא יתחיל לקבל את עצמו כמות שהוא, יגלה את החלקים הבריאים שבו, יתחיל לממש אותם ויתקרב יותר ויותר למודל של האדם הבריא, אותו הגדיר רוג'רס כ"אדם המתפקד במלואו". {ארווין יאלום, מתנת התרפיה, פרק 6}

 

מיכל רון (1990)במאמרה "אושר והכלה רגשית" מגדירה הכלה:," כיכולתו של המטפל להכיל את המטופל, כלומר לקבל אותו כפי שהוא, עם קשייו ואישיותו ועם התגובות שהוא מעורר בו. ההכלה היא הכלי המאפשר למטפל ליצור עבור המטופל את המקום הבטוח , ההכרחי ליצירת הקשר הטיפולי".

כותב ביון (1980), במגע הראשוני של אם תינוק האם הכמיכל היכולה להכיל תחושות ורגשות המושלכים אליה על ידי התינוק. לתינוק ציפיה מוקדמת מולדת לפגוש שד מספק כאשר הוא רעב. הרעב נחווה בעיניו כאובייקט רע, שממנו הוא מנסה להיפטר. המפגש המצאותי בין הציפיה המוקדמת של התינוק, והאם המרגיעה והמספקת מאפשר לתינוק להיפטר מהאובייקט הרע. האם לא רק מספקת אוכל , היא מהווה מיכל לתחושות הרעות של התינוק.

יכולת האם להיות פתוחה להשלכות של התינוק להכילן ולעכלן עבורו , מאפשרת לו להתמודד עם תיסכול, בהמשך ההתפתחות הוא יוכל להפנים את יכולת ההכלה והיא תהפוך לחלק מעצמו.זה יאפשר לו למידה מתוך התנסות התפתחות וגדילה נפשית. כאשר האם אינה מהווה מיכל מספיק טוב היא אינה יכולה לעבד ולרכך את התיסכולים והפחדים של התינוק.  התהליך הוא הרסני יש בו חוויה של מוות וסופיות. התינוק נשאר חשוף לפחדיו. פחדיו אינם מוחזרים על ידה בצורה נסבלת הניתנת לעיבוד.ביק סבורה שמגע העור בין התינוק לאם בעיקר בהנקה, יוצר חוויה של אובייקט מכיל, כאשר האובייקט הזה אינו בטוח ויציב התינוק מיצר פנטזיה אומניפוטנטית, שאין בה צורך באוביקט מכיל, אלא הוא יכול להכיל את עצמו. במצב של תיסכול רב כאשר הילד אינו חש באם המגינה כל גירוי עשוי להיתפס כחדירה מהאחר, שאינה ניתנת לעצירה.

בשלב הטיפול מתאר ביון את הצורך בהכלה של המטופל: "יש מרכבים שמראים כי המטופל הרגיש שלחלקים של אישיותו שהוא השתוקק להשאירם לנוח אצלי , הוא פיצל ממנו את פחדיו ושם אותם בתוכי, הרעיון הוא שאם יינתן להם לנוח שם מספיק זמן, הם יעברו שינוי , על ידי נפשי ויוכלו אז להיות מופנמים מחדש בביטחה בו" כדי שהמטופל יוכל להשליך-למסור ממנו את החלקים הבלתי נסבלים מעוררי האימה ולהשאירם לנוח אצל המטפל, עד שיועבדו ,מוכרח להיות מישהו שייקח אותם לתוכו,  זהו תהליך שיוכל לקרות רק בחיבור עם נפשו של האחר, איתו ודרכו. עיבוד וטרנספורמציה. כך חווית ההכלה בטיפול מתהווה בתוך מצב של התחברות של המטפל והמטופל .המטפל הוא שמחזיק , מרגיש מאפשר לממש בו ודרכו את הכאב החרדה והאימה הגעגוע החיפוש שהמטופל לא יכול לשאת בתוכו, וכך מתאפשר להם לחזור לחיים ולהיחוות שוב.

 

 

אמפתיה והכלה בטיפול באומנויות המשלב גינון טיפולי

בטיפול באומנות ההכלה והאמפטיה באים לידי ביטוי בהתרחשות בטיפול, ההכלה של המטפל היא יכולתו להקשיב למטופל דרך יצירתו, אם זה יצירה אומנותית או יצירת גינה על ידי שתילת צמחים, המטפל צריך לזהות את צרכיו של המטופל( הפונה לפי רוגרס), ולתת להם מענה באמצעות תהליך היצירה.

התוצר הוא שיקוף פנימי המאפשר לפונה לטיפול להתבונן בעצמו בבהירות רבה יותר, ולפעמים התוצר משמש את האדם כמפלט ממציאות פנימית לא נסבלת., התהליך והתוצר הם פתח לדיאלוג הטיפולי.

התהליך הטיפולי הוא תהליך דינמי, המטפל צריך להיות אמפתי וסובלני גם אם המטופל איננו משתף תמיד פעולה.  ההכלה של המטפל היא המאפשרת לאדם להיות כפי שהוא , ולהתקבל כמו שהוא,  עד שהוא ירגיש בטוח יותר וירצה להתקדם. לעיתים קרובות ההתקדמות היא קטנה ועדינה מאוד ונכרת בקו בודד ביצירה,או מעצם הרצון לשהות בטבע..

מבחינת המכיל והמוכל, מתקיימת בטיפול בגינון הכלה משולשת, של המטפל את המטופל, ושל הטבע את המטפל והמטופל גם יחד. גם על המטופל להיות מסוגל להכיל מצבים לא תמיד קלים בעבודה בחוץ, במזג אויר לא נוח או מצבים לא קלים פיזיים. .

בגינה הטיפולית מתרחש תהליך נוססף וחשוב והוא החשיבה האקולוגית המאפשרת התיחסות אמפטית לסביבה המיידית והרחבה של האדם המטופל.

שני מושגי יסוד אלו בטיפול הפסיכולוגי מקבלים כוון חדש ורחב כאשר ההכלה מתרחשת בו זמנית גם על ידי הטבע והגינה והיכולת של הטבע להכיל את האדם היא מושלמת ורחבה על כל המשמעויות המורכבות שלה..

 

ביבלוגרפיה

  1. נונה אורבך, רוח וחומר, חלק א
  2. עופרה אשל, "מחשבות על הכלה הזדהות והאפשרות להיות", שיחות, כרך טז, חוברת 2 מרץ 2007.
  3. ליאורה גודר, "אמפתיה איכפתיות והאתיקה הפסיכואנליטית", שיחות כרך כא, חוברת 3 יוני2007.
  4. משה לנדאו, "מחשבות על מיכל ומוכל" שיחות כרך ז, חוברת 2, מרץ 1993.
  5. אליהו רוזנהיים, אדם נפגש עם עצמו,  פרק ז,
  6. אתר   psychom  , מיכל רון, "אושר והכלה ריגשית"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                            

 


חייגו
052-2530393