אריקסון נולד בגרמניה ב-1902. הוא החל את דרכו כאומן וקיבל משרת הוראה בבית ספר בווינה שבו למדו ילדיהם של אנשים שקיבלו טפול אצל זיגמונד ואנה פרויד.
אריקסון הוזמן אף הוא לעבור פסיכואנליזה אצל אנה פרויד ובעקבות כך החל להתעניין בצד התיאורטי של הפסיכואנליזה.

ב-1933 הוא הוסמך על ידי המכון הפסיכואנליטי בווינה כאנליסט-הדיוט מאחר שלא היה לו כל תואר אקדמי או רפואי.
באותה שנה עבר לגור בארה"ב וקיבל משרות בכמה אוניברסיטאות ברחבי ארה"ב. אריקסון הרבה לפרסם ספרים והנושא בו היה עסוק יותר מכל היה נושא הזהות.

התיאוריה המוכרת ביותר של אריקסון היא תיאוריית ההתפתחות הפסיכוסוציאלית המדברת על
שמונת שלבי התפתחות האדם.

אריקסון טוען שגם אם איכותה של זהות האדם משתנה מתרבות לתרבות, ההשלמה של משימה התפתחותית זו זהה בכל התרבויות – כדי לרכוש זהות בריאה ומוצקה על הילד לקבל הכרה עקבית ומשמעותית בהישגיו.
על פי תיאוריה זו כל חלק באישיות קשור לכל שאר החלקים וכולם מותנים בהתפתחות הנכונה ברצף הנכון של כל חלק.

כל שלב משמונת השלבים ההתפתחותיים מאופיין על ידי קונפליקט שיש לו שתי תוצאות אפשריות.
אם הקונפליקט מעובד באופן בונה ומספק נעשית האיכות החיובית חלק מהאני ומעודדת התפתחות בריאה נוספת.

אך אם הקונפליקט נמשך או מוצא פתרון בלתי מספק נטמעת האיכות השלילית אל תוך מבנה האישיות. במקרה כזה, תתערב האיכות השלילית ותפריע להמשך ההתפתחות ועלולה להתבטא בפסיכופתולוגיה.

אף קונפליקט אינו נפתר לגמרי אך הוא מחריף במיוחד באותו גיל שבו הוא ממוקם על פי התיאוריה.
זהות האני אינה מתקבעת אלא שזוהי זהות שזקוקה לשחזור מתמיד של ישותו של העצמי בתוך הממשות החברתית.

משבר הזהות החריף ביותר מתרחש בגיל ההתבגרות אך משברי זהות אחרים יכולים להתרחש במעברים שונים כמו יציאה מהבית, מעבר לחיי נישואים וכו'.