רובין כותבת כי אצל ילדים, שלבי האבל קשורים לגיל ולשלב ההתפתחות שבו הם נמצאים. וכך היא מחלקת את שלבי האבל אצל ילדים:

• שלב קבלת האובדן - ילדים מפעילים מנגנוני הכחשה, לעיתים מסרבים לשמוע, וטוענים שהמבוגרים משקרים. לחלופין, הם מתנהגים כאילו זה לא קרה. לילד, שעולמו מלא דמיון, קל להחליט שהמציאות היא זו שהוא רוצה להאמין בה, וכך אולי הידיעה תיעלם.

יש ילדים שמפתחים תגובות פיזיולוגיות – כאבי בטן, שלשולים והקאות, אובדן תיאבון, קשיי שינה, כאבי ראש, גירודים בעור, ועוד. התופעות הללו מבטאות את הקושי בהתמודדות עם האובדן ועשויות להיות דרך בלתי מודעת לקבלת תשומת לב מהמבוגרים.

• שלב עיבוד האבל - האפשרות של הילד להתאבל מותנית בכך שהוא מבין את מה שקרה. רגשותיו דומים לאלו של המבוגר: עצב, כעס, תחושת חוסר אונים, האשמה ורגשות אשם.

רובין כותבת כי לנוכח האובדן, ילדים מוצפים בפחדים וחרדות לגבי העתיד, חשים כי סדר עולמם הזדעזע ואינם יודעים מי ידאג להם בעתיד. כשהילד מבין, הוא עשוי להגיב כמו מבוגר, בצורה חזקה וסוערת: הוא מפסיק לאכול, בוכה הרבה, מתקשה לישון ומראה סימני דיכאון, יש המפסיקים את פעילותם החברתית.

ילדים נעים מהר בין מצב רגשי אחד לאחר, מכעס ועצב לשמחה. קשה להם להכיל לאורך זמן רגשות קשים ומאיימים. מאידך גיסא, לילד יש צורך אינסטינקטיבי להמשיך במהלך החיים, ולכן אפשר לראות ילד החוזר לאחר התפרצות קשה למצב רגיל. ככל שהילד צעיר יותר, ניתן לצפות למעברים חריפים יותר בהתנהגותו. ככלל, ילדים חוזרים לשגרה מהר יותר ממבוגרים (בתנאי שהם מטופלים ומוכלים כיאות).