רובין כותבת כי אצל ילדים, שלבי האבל קשורים לגיל ולשלב ההתפתחות שבו הם נמצאים. וכך היא מחלקת את שלבי האבל אצל ילדים:

• שלב קבלת האובדן - ילדים מפעילים מנגנוני הכחשה, לעיתים מסרבים לשמוע, וטוענים שהמבוגרים משקרים. לחלופין, הם מתנהגים כאילו זה לא קרה. לילד, שעולמו מלא דמיון, קל להחליט שהמציאות היא זו שהוא רוצה להאמין בה, וכך אולי הידיעה תיעלם.

יש ילדים שמפתחים תגובות פיזיולוגיות – כאבי בטן, שלשולים והקאות, אובדן תיאבון, קשיי שינה, כאבי ראש, גירודים בעור, ועוד. התופעות הללו מבטאות את הקושי בהתמודדות עם האובדן ועשויות להיות דרך בלתי מודעת לקבלת תשומת לב מהמבוגרים.

• שלב עיבוד האבל - האפשרות של הילד להתאבל מותנית בכך שהוא מבין את מה שקרה. רגשותיו דומים לאלו של המבוגר: עצב, כעס, תחושת חוסר אונים, האשמה ורגשות אשם.

רובין כותבת כי לנוכח האובדן, ילדים מוצפים בפחדים וחרדות לגבי העתיד, חשים כי סדר עולמם הזדעזע ואינם יודעים מי ידאג להם בעתיד. כשהילד מבין, הוא עשוי להגיב כמו מבוגר, בצורה חזקה וסוערת: הוא מפסיק לאכול, בוכה הרבה, מתקשה לישון ומראה סימני דיכאון, יש המפסיקים את פעילותם החברתית.

ילדים נעים מהר בין מצב רגשי אחד לאחר, מכעס ועצב לשמחה. קשה להם להכיל לאורך זמן רגשות קשים ומאיימים. מאידך גיסא, לילד יש צורך אינסטינקטיבי להמשיך במהלך החיים, ולכן אפשר לראות ילד החוזר לאחר התפרצות קשה למצב רגיל. ככל שהילד צעיר יותר, ניתן לצפות למעברים חריפים יותר בהתנהגותו. ככלל, ילדים חוזרים לשגרה מהר יותר ממבוגרים (בתנאי שהם מטופלים ומוכלים כיאות).

הטבע והגינון

ככלי עזר לטיפול באבל ואובדן

אמר קונפוציוס:

בגיל 15 רציתי ללמוד.

בגיל 30 נטעתי רגלי היטב באדמה.

בגיל 40 לא סבלתי יותר ממבוכה.

בגיל 50 ידעתי מה הם ציוויי השמים.

בגיל 60 הקשבתי לצווים אלו באוזן צייתנית.

בגיל 70 יכולתי לציית לתכתיבי ליבי,

       כי מה שרציתי כבר לא חרג מגבולות הנכון.

בספרה הנפלא של אליזבט הייך, "התקדשות", כותב תלמידה: "הייתי רוצה לדעת מה הטעם בעובדה שאדם נולד, גדל ומתבגר תוך שהוא מתנסה בקשיים שונים. הוא נושא אישה, מביא ילדים לעולם, הגדלים ומתבגרים אף הם ונתקלים בקשיים לא פחותים, גם הם נושאים נשים ונתקלים בקשיים לא פחותים. בגיל מבוגר אדם מאבד את המיומנויות שטרח כל-כך לרכוש, ולבסוף מת. שרשרת ללא התחלה וסוף... מה הטעם? האם אין משמעות עמוקה יותר מאחורי השרשרת האין-סופית של לידות ומוות?"

תמיד עסק האדם, כחברה וכפרט, בחיפוש תשובות לסוד המטרה של הקיום והחיים – לאמת הגדולה הנמצאת לכאורה במקום כל-כך גלוי, נגיש וברור, ועם זאת כל-כך נסתר.

חשיבות התשובות לשאלות כלליות ואישיות אלו היא גדולה. משמעותה היא מצפן, כיוון, הבנה של הדרך האישית בעולם, שממנה ייגזרו מהלכי החיים של האדם והחלטותיו ברמה היום-יומית והמיידית, ועד להכרעות גדולות ואקוטיות.

פעמים רבות רוצים היינו תשובות ברורות וחד-משמעיות; רוצים היינו את הנוחות והביטחון של הילד הלומד על עובדות החיים מפיו של המורה יודע הכול – ומאמין, "כך ראה וקדש".

רוצים היינו לעיתים לחיות באופן המדויק והברור של הפרח, העץ או הנמר; לחיות בתוך תוכנית גדולה וברורה – ולהיות פשוט חלק מעולם שלם, עגול ומושלם של התחלה, אמצע וסוף; עולם שבו גם לנו יש משבצת ברורה ומוגדרת בתוכנית: בורג נפלא, יעיל ואינטגרלי במרקם האקולוגי והעולמי של הטבע.
ואף-על-פי-כן, חרף הכמיהה למודעות, לתשובות הנחרצות, חרף הרצון להבנה שלמה, נידונו רוב בני האדם לשאלה; לשאלה הגדולה של הקיום האנושי ולסיומו - המוות.

"דע מאין באת ולאן אתה הולך" - האם יש ידיעה אחת? האם יש חיפוש אחד? אמת אחת? תשובה אחת לכמהים למורה דרך?

אין ספק שהשאלות והתשובות תלויות ברקע, בסביבה ובהקשר התרבותי של השואל.

אל מול כל השאלות הגדולות של הקיום האנושי, עמד תמיד האדם משתאה נוכח הסדר של הטבע הסובב אותו - הלידה, החיים, המוות והלידה מחדש לאין-סוף.

"לא מי שהאריך ימים חי הרבה, כי אם מי שהרבה להרגיש את החיים", כתב ז'אן ז'אק רוסו. ואנחנו בני האדם מחפשים את היכולת להרגיש, לחוות, לחיות.

ארווין יאלום במבוא לספרו "תליין האהבה", מתייחס אל המוות ואל הפחד מהמוות כאל אחד מארבעה נתונים משמעותיים, המביאים אנשים לטיפול נפשי. המוות, לדעתו, הוא הברור מכולם.

על-מנת להתמודד עם העובדה שקיומנו בן-חלוף אנחנו מתכחשים לה בצורה לא מודעת. הכחשה זו, מטרתה להגן עלינו מהחרדה הבסיסית והעזה מפני המוות והיא מאפשרת לנו להתנתק ולהפריד את חיינו מפחד המוות (יאלום, 1991).

א' קובלר רוס (2002) טוענת, כי העדר החיים בעולם הבא הופך את החיים בעולם הזה לבעלי משמעות יחידה. לדבריה, שלב של קבלה והשלמה מתרחש כאשר האדם מרגיש שלם עם חייו. כאשר זה קורה, הוא יכול להשלים גם עם מותו. היא כותבת: "מי שפוחד מן ההזדקנות סימן שהוא חי חיים ללא שביעות רצון, חיים לא מלאים, חיים ללא משמעות. כי אם מצאת משמעות בחייך, אתה רוצה להתקדם בחיים ולא לחזור אחורה. אתה רוצה לעשות עוד, ליצור עוד, לחוות עוד, עד הרגע האחרון".

כיצד בא לביטוי בחדר הטיפול הצורך הזה להבין את הסוף ולהיות חלק ממנו?

כיצד יכולים ההבנה של הסיום, הקמילה והמוות, להיות חלק ממשמעות החיים וחשיבותם? ולבסוף, האם תתאפשר לידה פסיכולוגית חדשה ומאוזנת יותר בגינת חיינו, כמו הפרח או העלה המתחדשים באביב?

פסיכולוגים רבים התמודדו עם שאלת ההתייחסות בטיפול למוות ולעיבוד של תהליכי האבל. כיום, בשנות ה-2000, אנשי מקצועות טיפוליים המתמודדים עם תהליכי אבל ומוות נעזרים פעמים רבות בגישות היונקות ממקורות דתיים ורוחניים, כגון הבודהיזם, המאפשרים הסתכלות אחרת על המוות.

המוות נתפס כחלק ממעגל אין-סופי של התחלה וסיום, ובדרך כלל איננו עוד נושא להתעלמות והכחשה. ביציאה לטבע ובהתבוננות על תהליכי הקמילה והכמישה של הצמחים מתאפשרת הבנה וקבלה נינוחה וטבעית של תפקידי סוף הדרך.

גישות ומודלים של "שלבי האבל" ניסו להבין תהליכים אוניברסליים באבל האנושי. בכל התרבויות יש מנהגי אבלות קבועים והתוויית דרך שבה יש לנהוג באדם האבל.

מנהגי היהדות הגדירו וכיוונו את האבלים לסדרת מנהגים כבר לפני מאות שנים.

ג'ודית רובין (1993) מציעה מספר דרכים לטיפול באדם האבל:

1. לעזור לאבל להכיר בכך שהאובדן אמיתי ובלתי הפיך, ולהשלים עם עובדה זו;

2. להיות עמו ולעזור לו לעבור את הכאב הכרוך בחוויית השכול;

3. לעזור לו להסתגל לסביבה בלי הנפטר;

4. ללמדו ולהדריכו להוציא אנרגיה נפשית ולהשקיע אותה מחדש בקשרים אחרים.

האמנות, המשולבת ביציאה לטבע מאפשרת פרקטיקה רוחנית המיושמת באופן מיידי בכל אורחות חייו של האדם. כל יום, כל שעה, כל רגע.

מטפלים רבים התייחסו במהלך השנים לחשיבותו של המסע הרוחני בטיפול. כתבים ומאמרים רבים קושרים בין יצירת האמנות של האדם והמסע הרוחני. בבסיס השיטה הזו עומד הרעיון שההגעה לתובנות היא המטרה בטיפול באמנות, ולא החיבור ההרמוני של המוח, הגוף והרוח.

הגעה לתובנות באופן מואץ אינה מתאימה ליצירת אמנות כפי אינה מתאימה ליצירת סימנים וסמלים. החיפוש המוקדם מדי אחר משמעות גורם לעקיפת התהליך היצירתי. מטבעם, תהליכי צמיחה ושינוי מתגלים בעצמם על-פי לוח הזמנים שלהם ובתנאים הנכונים. מה שהופך את המרפא באמנות ליעיל בעבודתו זו ההבנה והענקת התנאים הנכונים.

בניסיון לאתר את רוח הריפוי של האמנות, נמצאו שלושת עקרונות המפתח בטיפול באמנות כתהליך רוחני - כוונה, תשומת לב ועדות.

גם המטפל באמנות יוצר כוונות לעצמו. הוא יכול להתייחס לתפקידו כמאפשר, אבל מבלי להתערב ומבלי להסב נזק.

בטיפול הרוחני, המשלב רוחניות, יצירתיות וטבע (בעזרת חשיבה אקולוגית-רגשית) תמיד תעלה השאלה: מה אנחנו רוצים עבור עצמנו, עבור הזולת ועבור העולם. אבל אנחנו גם לומדים להבין. נכתב ונוסח בכתבים רבים על חשיבות ההבנה שכוונה העומדת מאחורי מעשה חייבת להיות מאוזנת על-ידי מודעות. ככל שהמודעות גדולה יותר, כך עולה הסבירות שמשהו טוב יקרה. ככל שהמודעות נמוכה יותר, למרות שהכוונות טובות, כך עולה הסיכון שהתוצאה לא תהיה טובה. אנחנו יכולים לעשות משהו טוב עבור מישהו מבלי להבין שזה יכול לגרום לכאב עצום בחייו .

בסיומו של פרק זה אוסיף את החיבור לתחום הרוחני בטיפול, כאלמנט חשוב והכרחי בעיני לתרפיה.

בעבר, בחברות ה'פרימיטיביות', היה בסיטואציה הטיפולית-ריפויית קשר בלתי נפרד בין הטקסים הדתיים והטבע .כיום, בקליניקה הממוזגת, המוארת בניאון ,בחדר הטיפולים השמור והמוגן עלול להתרחש הנתק; הנתק שעלול, בסופו של דבר, להרחיק את האדם מהטבע - מטבעו האמיתי, מהיכולת להתחבר למקורות הכוח והיצירה שלו, מהיכולת להיות חלק מהחיבור הגדול, האיחוד, מהיכולת לשהות במלואו בחוויה. להיות פשוט מאושר.