פרידה וסיום של מפגשים
טיפוליים בטבע ובגינה

מתי מסתיים מסע טיפולי של שני אנשים שבחרו לעבוד יחד בטיפול.

• האם כאשר ניתנה הזדמנות חדשה לחוויה רגשית מתקנת, בעזרת הקשר שנוצר ביחסי מטפל-מטופל, אשר מאפשר לפונה לטיפול להתייחס באופן שונה וחדש ליחסיו עם אנשים בעולמו?
• האם כאשר ייווצרו תנאים מתאימים להתקדמות, מודעות ועבודה באמצעים שונים ומגוונים עם - ועל - חומרי חייו הגלויים והנסתרים של המטופל?
• כאשר תוכל להתבצע התבוננות אמיצה – משותפת - על התופעות שעולות ומוצפות ב"חדר הטיפולים" או בטבע, תוך שאילת שאלות מתמדת וחיפוש תשובות באופן פתוח ויצירתי?
• כאשר נצליח להתמיר את הכאב-פחד-מעצור וקושי למקומות של עשייה,  הבנה, קבלה, השלמה, זרימה והתקדמות? 
• כאשר נוכל להבין ולקבל את הבלתי ניתן לשינוי (העבר) אך הניתן לפרשנות אחרת, קבלה והשלמה - ולבסוף – לתודה?
• כאשר יוכל האדם לפעול בהווה, מתוך בחירה חדשה, ויכולת לחיות ולחוות בשמחה את חייו; כאשר יוכל לפעול מתוך חשיבה יצירתית ומחוברת לכוחות היצירה שבו?
• כאשר נקבל את העתיד בפתיחות, חופש מחשבה ואמונה בכוחותינו?
• כאשר נוכל לפעול מתוך יצירתיות, נדיבות, שמחה וסובלנות עצמית?
• כאשר נוכל להתחבר למשהו גדול - לסדר, לטבע (לאלוהות?) - או לדרך חשיבה פילוסופית שתהיה מקור להדרכה והכוונה רוחנית בחיינו?
• האם רק כאשר יתקיימו כל המרכיבים?

הפרידה - כמו התחלת הטיפול - הינה חלק מתהליך אין-סופי: התחלה, אמצע, סוף ושוב התחלה. כל התחלה היא סוף של משהו, והסוף הוא התחלה חדשה. סיום הטיפול והפרידה יהיו בהחלטה משותפת של המטפל והמטופל.

באופן אופטימלי יסתיים טיפול, כאשר יזהו המטפל והמטופל יחד כי האדם המטופל מסוגל לקחת אחריות על חייו, להבין שהשינוי תלוי בו וביכולתו החדשה והעצמאית לחוות אותם באופן הרמוני, יצירתי ואופטימי. 

תרפיה בטבע וגינון טיפולי בשילוב אמנויות, כדרך טיפולית ייחודית לעזרת המתמודדים עם שאלת הסיום והמוות

עולם האמנויות – דרמה, מחול, אמנות פלסטית, מוזיקה - נותן מקום רחב לעבר ולחוויות הראשוניות. האמנות מכילה שפת סימנים בין-לאומית שאותה מבינים כל בני האדם בכל הגילאים, והיא משמשת הד לנפשם.

הטיפול באמצעות הטבע והגינון, בדומה למרבית מקצועות התרפיה, אינו מדע מדויק והוא מאופיין על-ידי גישות שונות וראייה מגוונת של מהותו על-ידי מטפלים שונים.

לפי גישה אחת, היציאה עצמה לטבע – לים, למדבר או לחורשה, או העבודה בגינה -נמצאת במרכז, והתובנה של המטופל נוצרת באמצעות התהליך והיחס לאובייקט הטבעי.

העיסוק בטבע על גווניו השונים הוא התרפיה, הוא הפוטנציאל המרפא וכלי עזר בתהליך פסיכו-תרפויטי. יצירת הערוגה או העציץ או הזריעה עצמה היא התהליך הטיפולי, המטפח את התפתחותה של תחושת זהות וגדילה.

לפי גישה זו, העיסוק בדימויי הטבע שנמצא באין-סוף מופעים בסביבתנו עשוי - יותר ממילים - לתת ביטוי לתכנים ולרגשות מהרובד הלא-מודע. הדגש בטיפול הוא על התהליך הנבנה תוך כדי המגע עם הטבע, הפראי או המתוכנן בגינה. הפירושים והתובנות מתייחסים לכל מפגש עם הטבע.

התייחסות זו קושרת את היצירתיות וההחלטות שנעשות במהלך הטיפול ותולה אותן בחוויה אחרת שמתורגמת מאוחר יותר לעבודה עם אלמנטים של טבע וצומח. גישה זו מיוצגת על-ידי מטפלים הרואים בטיפול בטבע וגינון אמצעי להעלאת תכנים לא-מודעים של המטופל, בדומה להעלאתם דרך החלומות או בעזרת האמנות. הטיפול בגינון אינו עומד בפני עצמו והוא מלווה בטיפול פסיכותרפי רגיל – ורבאלי - אשר מהווה את מוקד הטיפול.

גישה נוספת היא הפסיכותרפיה הנעזרת בגינה ובאלמנטים מהטבע, שבה העבודה המשותפת בגינה אמנם מהווה אמצעי, אך הדגש מושם על האינטראקציה שבין המטפל למטופל, היחסים הנרקמים ביניהם, הברית הטיפולית וההעברה שביניהם.

גישה אחרת בעולם הטיפול גורסת שמטרת הטיפול בגינון וטבע היא הענקה למטופל את היכולת לחוות את עצמו ואת האחרים באופן אקטיבי, בעזרת הפיכתו למתכנן, מצמיח ואחראי, ולאפשר לו לשנות משהו בעצמו או בעולמו ולא רק להסתגל אליו. הטיפול באמצעות הטבע והגינון מציע מיקרו-עולם של חוויות, סיכונים בטוחים ובעיות שניתן לפותרן. תחילה באמצעות השליטה והיכולת לבחור ולבצע במקום מוגן ובטוח, ובהמשך גם בחיי היום-יום. השליטה ביכולות הגידול, ההצמחה, היכולת לברוא משהו חדש וחי מאוד, הצורך לבחור, יצירת דברים יש מאין, והתבוננות בהם בדרכים חדשות – כל אלה מובילים את המטופל בטיפול באמצעות הגינה והטבע לידי היכולת להתבונן ולחוש את עצמו בין אחרים בעולמו שלו, ובעולם הרחב והכללי.

לדוגמא: הטיפול בטבע וגינון טיפולי בבתי חולים ובמוסדרת רפואיים הוא תחום הולך ומתפתח בארץ ובעולם. תהליך היצירה והבריאה של משהו חדש בגינה או ההתבוננות בפלא הטבע הסובב אותנו הוא תהליך מרפא ומעשיר את החיים. השימוש התרפויטי בגינון וטבע עם חולים ואנשים עם צרכים מיוחדים בשלבים הקריטיים בחייהם מהווה דרך במציאת משמעות אישית גם במחלה חמורה או במצב של סכנת חיים.

העיסוק בצומח ובטבע נשען בעיקר על כלים לא מילוליים, העשויים להתאים דווקא לאנשים בעלי קושי ורבאלי, נכויות מילוליות וחולים וקשישים אשר חלה ירידה משמעותית ביכולתם המילולית, הקוגניטיבית, ביכולת הזיכרון שלהם, ועוד.

בעבודה עם אוכלוסיית מוגבלים או נפגעי נפש, שמצבם הגופני והנפשי ירוד, עצם ההתנסות בעבודה עם הצמחים השונים – צמחי מאכל, תבלין או נוי - עשויה להעניק תחושה שליטה, והיא מאפשרת להם להתרומם מעל מצבם הגופני-רפואי ולחוות העצמה, יעילות, בחירה ושליטה. כל זאת, בשונה מאוד ממנטאליות התלות וההזדקקות שמאפיינת את האדם החולה, המזדקן והמוגבל.

לגינון הטיפולי יתרון גם בכך שהוא משתמש בחומרים טבעיים ומוחשיים בעולמו של כל אדם (צמחי מאכל, מרפא ונוי), הן כתהליך והן כתוצר. בנוסף לתרפיות בטבע, ובשיתוף פעולה יעיל למטפלים בחולים סופניים ואנשים העוסקים בשאלת חיים ומוות באופן ורבאלי, משתלב הטיפול באמנות בחדר הטיפולים.

האמנות מהווה דרך להבעת רגשות ותפיסות עולם, ועשויה לספק לאנשי הרפואה מידע חשוב שהמטופלים אינם יכולים להביע במילים. ההבעה באמצעות האמנות עשויה לעזור לאנשים להשיב מידה מסוימת של שליטה בחייהם על-ידי תהליך פעיל, הכולל חופש לבחור חומרים, סגנון ונושא, לשחק בחופשיות בצבעים, בקווים, בצורות ובמרקמים, וליצור כאוות נפשם בחומרים השונים. יסוד זה של בחירה עשוי לתרום לתחושה של אוטונומיה וכבוד עצמי במצב ששאר היבטי החיים יצאו מכלל שליטה.

מטופלים באמנות מדווחים שהעיסוק לאורך זמן בפעילות יצירתית משמעותית מהווה עבורם הקלה ומאפשר להם הפוגה מהעסוק בכאב ובתחלואים פיזיים אחרים.

עיסוק באמנויות השונות נותן משנה תוקף לכוח החיים, ולפרידה שהיא חלק מהחיים. פעמים רבות, בשלב הפרידה מפגישים המטפלים את המטופלים עם הקשיים והכאבים הקשורים בהיפרדות מן הטיפול והמטפל. במקביל, הם מעוררים ומעודדים באופן אקטיבי את המטופלים לבטא כאבים ורגשות קשים הקשורים בפרידות אחרות שחוו. אצל מטופלים מסוימים הפרידה הבלתי מעובדת היא הבסיס לקונפליקט המרכזי, שלאורו נקבעה הסוגיה המרכזית, וישנם מטופלים שאצלם הסוגיה המרכזית עוסקת בקונפליקט בסיסי אחר, והפרידה מן הטיפול והמטפל הופכת למרכזית רק לקראת השלב השלישי של הטיפול. שיטות טיפול אלו מבוססות על ההנחה שחוויית הפרידה והכאב, המשולבת במודעות המטופל, ויכולתו לעמוד בפרידה זו, תורמת לחיזוק הדימוי העצמי שלו.

במהלך השנים שבהן אני נפרדת ממטופלים, גיליתי גם אני שרבות הדרכים להתמודדות האנושית עם מחלה קשה, עם אבל ועם פרידות. הכול אפשרי ומותר.

אף-על-פי-כן מצאתי, שהדרך היצירתית - ובעיקר הטיפול המשלב אמנות ועבודה עם הטבע - מאפשרת לעשות זאת אחרת, באופן בריא ומדויק יותר.

ההתבוננות במחזור החיים בטבע, ההבנה שהכול משמש במותו להזנת משהו אחר, שיש היגיון וסדר גם בקמילה וביובש, מעודדות את הרדם האבל והחולה לקבל בשלווה רבה יותר את הכאב והקושי.

ההתארגנות מחדש

לעת משבר, על-מנת שיוכלו לתפקד במציאות החדשה שנכפתה עליהם, מתארגנים בני אדם מחדש בדרכים יצירתיות. לעיתים, זהו תהליך שאורך שנים. ככל שהאדם גדל ומתפתח, הבנתו את העולם משתנה, והפרשנויות שלו את האירועים מתעצבות. אדם החי בהרמוניה עם סביבתו אינו רואה בחזרה לשגרה ולחיים בגידה בכאב ובזיכרון המת.

לפי התפיסה ההוליסטית, האדם אינו נפרד ואינו מפסיק את ה"קשר" עם מי שאבד, הוא גם אינו אמור לעשות זאת. אין התנתקות ופרידה מהאדם האהוב שאיננו; הוא ממשיך להיות דמות רוחנית מלווה וזיכרון חשוב. האהוב צומח ומשתנה, בהתאם לתפיסת האדם ואמונתו, ולפי התפתחותו וצרכיו.

בגינת חיינו, אנו מסוגלים להכיל כל שלב בחיים האנושיים. כל שלב מוכל הוא חלק הכרחי ואינטגרלי בהמשך חיינו.