בסיפרה הנפלא של אליזבט הייך -  "התקדשות " כותב תלמידה: "הייתי רוצה לדעת מה הטעם בעובדה שאדם נולד , גדל ומתבגר תוך שהוא מתנסה בקשיים שונים.הוא נושא אשה , מביא ילדים לעולם,הגדלים ומתבגרים אף הם ונתקלים בקשיים לא פחותים, גם הם נושאים נשים ונתקלים בקשיים לא פחותים. בגיל מבוגר אדם  מאבד את המיומנויות שטרח כל כך לרכוש,ולבסוף מת . שרשרת ללא התחלה וסוף...מה הטעם?

האם אין משמעות עמוקה יותר מאחורי השרשרת האין סופית של לידות ומוות  ?שאלות קיומיות על מהות ומטרת הקיום האנושי  מעסיקות את המין האנושי לאורך כל ההיסטוריה הידועה .קוראים ויודעים אנו על  השאלות והעיסוק המתמיד של חכמינו הקדמונים ואנשי רוח  מכל הדתות , הפילוסופיות והתרבויות בכל חלקי הגלובוס מאז ומעולם – בשאלות הקיום האנושי ובנסיון למצוא  תשובות לסוד ההמטרה של הקיום והחיים – לאמת הגדולה הנמצאת לכאורה במקום כל כך גלוי נגיש וברור , ועם זאת כל כך נסתר.פעמים רבות רוצים היינו בתשובות ברורות וחד משמעיות ,רוצים היינו את הנוחות והבטחון של הילד הלומד על עובדות החיים מפיו של המורה יודע הכל – ומאמין , "כך רואה ומקדש".רוצים היינו לעיתים לחיות באופן המדוייק והברור של הפרח, העץ או הפרה. לחיות בתוך  תכנית גדולה וברורה – ולהיות פשוט חלק מעולם שלם, עגול ומושלם של התחלה אמצע וסוף ,כאשר לנו יש משבצת ברורה ומוגדרת בתכנית. בורג נפלא , יעיל, ואינטגראלי במרקם האקולוגי והעולמי של הטבע.ואף על פי כן חרף הכמיהה למודעות , לתשובות הנחרצות , והרצון להבנה שלמה , נידונו בני האדם לשאלה. לשאלה הגדולה של  - הקיום האנושי." דע מעיין – איין , באת ולאן אתה הולך" האם יש ידיעה אחת ?האם יש חיפוש אחד ? אמת אחת? תשובה אחת לכמהים למורה דרך ?אין ספק שהשאלות והתשובות תלויות ברקע , בסביבה  ובהקשר התרבותי של השואל.אל מול כל השאלות הגדולות של הקיום האנושי ,עמד תמיד האדם משתאה על הטבע הסובב אותו."לא מי שהאריך ימים חי הרבה, כי אם מי שהרבה להרגיש את החיים" (ז'אן ז'אק רוסויאלום במבוא לספרו תליין האהבה  מתייחס אל המוות ואל הפחד מהמוות כאל אחד מארבע נתונים משמעותיים המביאים אנשים לטיפול נפשי. המוות הוא הברור מכולם ועל מנת להתמודד עם עובדת היות קיומנו בן חלוף אנחנו מתכחשים לו בצורה לא מודעת. הכחשה זו מטרתה להגן עלינו מהחרדה הבסיסית והעזה ממנו ומאפשרת לנו בחיינו להתנתק ולהפריד אותם מפחד המוות ( יאלום,1991).קובלר רוס (2002) טוענת כי היעדר החיים בעולם הבא הופכים את החיים בעולם הזה לבעלי משמעות יחידה. לפיה שלב של קבלה והשלמה מתרחש כאשר האדם מרגיש שלם עם חייו ואז יכול להשלים גם עם מותו ולקבל זאת. 
מי שפוחד מן ההזדקנות סימן שהוא חי חיים ללא שביעות רצון, חיים לא מלאים, חיים ללא משמעות. כי אם מצאת משמעות בחייך, אתה רוצה להתקדם בחיים ולא לחזור אחורה. אתה רוצה לעשות עוד, ליצור עוד, לחוות עוד, עד הרגע האחרון.  "הגוף הוא בלא ספק קליפה ריקה. אבל לאן הכול הולך? השמש עומד מעל לאנושות ביום והלבנה בלילה. מי שיכול מוצא גוף אחר ושוכב לידו.החלומות ממלאים אותנו וכשאנחנו ערים גם הדברים שבחלל האמיתי  נדמים כחלום". יואל הופמן[1]המוות "מתאווה אתה לדעת את סוד המוות,אך כיצד תגלנו בלא לחקרו בלב החיים?

עיני הליל של האוח העיוורות ביום,לא יוכלו גלות את מסתרי האור.

ואם אכן תבקש לחזות ברוח המוות,פתח ליבך לרווחה אל גוף החיים,כי החיים והמוות חד הם,כמו הנהר והים שהם אחד..."

מתוך: הנביא, ג'ובראן חליל ג'ובראן עפ"י רובין (רובין,ש. 1993)

לתהליך האבל ארבעה יעדים:

1.להכיר בכך שהאובדן הוא אמיתי ובלתי הפיך ולהשלים עם עובדה זו

2.לעבור את הכאב הכרוך בחוויית השכול

3.להסתגל לסביבה בלי הנפטר

4.להוציא אנרגיה נפשית ולהשקיע אותה מחדש בקשרים אחרים. אצל ילדים שלבי האבל קשור לגיל ולשלב ההתפתחות בו נמצאים.

ככל שהילד צעיר יותר התנהגותו שונה מהמבוגר . ישנם מאפיינים מיוחדים לאבל אצל ילדים. שלב קבלת האובדן ילדים מפעילים מנגנוני הכחשה, לעתים מסרבים לשמוע וטוענים שהמבוגרים משקרים או לחלופין מתנהגים כאילו זה לא קרה. אצל ילד שעולמו מלא בדמיון ,קל להחליט שהמציאות היא מה שהוא רוצה להאמין, ואולי הידיעה תעלם. יש ילדים שמפתחים תגובות פיזיולוגיות –כאבי בטן, שלשולים והקאות, אובדן תאבון, קשיי שינה, כאבי ראש, גירודים בעור ועוד. התופעות מבטאות את הקושי עם האובדן ועשויות להיות דרך בלתי מודעת לקבלת תשומת לב מהמבוגרים. שלב עיבוד האבל אפשרות של הילד להתאבל מותנית בכך שהוא מבין את מה שקרה.

רגשותיו דומים לאלו של המבוגר: עצב, כעס, תחושת חוסר אונים, כעס האשמה ורגשות אשם.

ילדים הרבה פעמים מאשימים את ההורים שלא מנעו את שארע. (אמא של ילד חולה בסרטן ,התקשרה להתייעץ עם אמא אחרת שבנה כבר נפטר. הבת, בת ה-8 ,ששמעה את השיחה,שאלה בתום השיחה את האם "אמא ,למה היא מתקשרת אלייך ,את לא הצלחת להציל את אחי?") .

ילדים אחרים חושבים שהם גרמו לאסון ,תגובותיהם ספונטאניות והם מביעים את רגשותיהם , בתנאי שאינם חשים שזה אסור. ילדים מוצפים בפחדים וחרדות לגבי העתיד, חשים שהאובדן זעזע את סדר עולמם ואינם יודעים מי ידאג להם בעתיד.

כשהילד מבין הוא מגיב כמו מבוגר בצורה חזקה וסוערת: מפסיק לאכול, בוכה הרבה, מתקשה לישון ומראה סימני דיכאון, יש המפסיקים את הפעילות החברתית.ילדים נעים מהר בין מצב רגשי אחד לאחר ,מכעס ועצב לשמחה . קשה לאורך זמן להכיל רגשות קשים ומאיימים. כמו כן לילד יש צורך אינסטינקטיבי להמשיך במהלך החיים ולכן אפשר לראות ילד לאחר התפרצות קשה חוזר מהר למצב רגיל.

ככל שהילד צעיר יותר ניתן לצפות למעברים חריפים יותר חוזרים לשגרה מהר יותר ממבוגרים (בתנאי שמטופלים ומוכלים כיאות). 

התארגנות מחדש ילדים, כמו מבוגרים, צריכים להתארגן במציאות החדשה שנכפתה עליהם ולשלב בחייהם את האובדן.זהו תהליך שאורך שנים .ככל שהילד גדל ומתפתח , הבנתו את העולם משתנה והפרשנויות שהוא נותן לעצמו מתעצבות.ילדים לא רואים חזרה שיגרה כבגידה בכאב ובזיכרון , יש להם בעיות אחרות : הם עלולים לחוש בושה וחריגות: ילד בגן יחוש שמות קרוב הוא מום שלו עצמו. הוא מרגיש ומבין שהוא שונה מאחרים ועלול להתבייש בכך. הוא זוכר תגובות דחייה לילדים חריגים ומפחד מכך. ככל שהילד מבוגר יותר הוא רגיש לתגובות האחרים ולא רוצה להיות יוצא דופן.לעומת זאת הילד חש שמצפים ממנו להתנהג אחרת. מסרים שמצפים מהם להמשיך באבל מקשים עליהם את הבחירה לחזור לחיים רגילים.

ילד נמצא במצב מבלבל , הוא רוצה להיות כמו כולם אבל גם רוצה יחס מיוחד. לא רוצה שירחמו עליו אבל כן רוצה התחשבות . לא יודע איך לענות על שאלות בסיסיות כמו כמה אחים יש לך? (במצב של מות אח)או מה שם אביך ? (במצב שהאב נפטר) הילד מאוד תלוי בדרך ההתמודדות של הוריו.  ילדים לא נפרדים ולא מפסיקים "קשר" עם מי שאבד וגם לא אמורים לעשות זאת. אין התנתקות ופרידה מהאדם האהוב שאיננו והוא ממשיך להיות דמות רוחנית מלווה וזיכרון חשוב .ה"אהוב" צומח ומשתנה בהתאם לתפישת הילד, לפי התפתחותו וצרכיו.

 תרפיה בטבע וגינון טיפולי עם אנשים המתמודדים עם שאלת המוות:

עולם האמנויות – דרמה, ריקוד, מחול, אמנות פלסטית, מוסיקה, נותן מקום רחב לעבר ולחוויות הראשוניות. האמנות מכילה שפת סימנים בין לאומית אותה מבינים כל בני האדם  מכל טווח הגילאים והיא משמשת הד לנפשם.הטיפול באמצעות הטבע והגינון הטיפולי בדומה למרבית המקצועות התראפיה, אינו מדע מדויק ומאופיין על ידי גישות שונות וראיה שונה של מהותו על ידי מטפלים שונים. ישנן גישות שונות המדגישות באופן שונה את מקומו של הגינון והיחס לטבע בטיפול. לפי גישה אחת , היציאה עצמה לטבע – לים, למדבר או לחורשה , או העבודה בגינה עם הצמחים השונים  נמצאת במרכז , והתובנה של המטופל נוצרת באמצעות התהליך והיחס לאובייקט הטיבעי העיסוק בטבע על גווניו השונים  הוא התרפיה, הוא הפוטנציאל המרפא ולא כלי עזר בתהליך פסיכו תרפויטי. יצירת הערוגה או העציץ או הזריעה עצמה היא  התהליך הטיפולי ,ותומכת באגו ומטפחת התפתחותה של תחושת זהות וגדילה. לפי גישה זו העיסוק בדימוי הטיבעי שנמצא באין סוף מופעים בכל סביבתנו, יותר ממילים נותן ביטוי לתכנים ורגשות מהרובד הלא מודע. הדגש בטיפול הוא על התהליך הנבנה תוך כדי המגע עם הטבע הפיראי או המכוון בגינה  .הפירושים והתובנות מתייחסים למפגש עם הגינה והטבע הבלתי צפוי. גישה נוספת היא הגישה הפסיכואנליטית המתייחסת למפגש עם הטבע  כאל "משהו אחר" באינדיבידואל המוקרן לתוך הבחירות והעבודה שנעשית עם הצמחים והטבע. התייחסות זו קושרת את היצירתיות וההחלטות שנעשות במהלך הטיפול  ותולה אותן בחוויה אחרת שמתורגמת מאוחר יותר לעבודה עם אלמנטים של טבע וצומח.. גישה זו מיוצגת ע"י מטפלי שרואים בטיפול בטבע וגינון  כאמצעי להעלאת תכנים לא מודעים של המטופל בדומה להעלאתם דרך החלומות או בעזרת האומנות . הטיפול בגינון אינו עומד בפני עצמו ומלווה בטיפול פסיכותרפי רגיל – וורבלי אשר מהווה את מוקד הטיפול.גישה נוספת  היא הפסיכותרפיה הנעזרת בגינה ובאלמנטים מהטבע , שבה אמנם מהווה ההעבודה המשותפת בגינה אמצעי אך הדגש מושם על האינטראקציה שבין המטפל למטופל, היחסים הנרקמים ביניהם, הברית הטיפולית וההעברה שביניהם.גישה מרתקת נוספת גורסת שמטרת הטיפול בגינון וטבע היא  "הענקה למטופל את היכולת לחוות את עצמו ואת האחרים באופן אקטיבי, בעזרת הפיכתו למתכנן, מצמיח ואחראי  ולאפשר לו לשנות משהו בעצמו או בעולמו ולא רק להסתגל אליו. הטיפול באמצעות הטבע והגינון מציע מיקרו-עולם של חוויות, סיכונים בטוחים ובעיות שניתן לפותרן. תחילה באמצעות השליטה והיכולת לבחור ולבצע במקום מוגן ובטוח , ובהמשך גם בחיי היום יום. השליטה ביכולות הגידול ,ההצמחה, יצירת היש מהאיין,היכולת לברוא משהו חדש וחי מאוד, היהכרת השימושית הטמונים בהם, הצורך לבחור, יצירת דברים חדשים והתבוננות בהם בדרכים חדשות – כל אלה מובילים את המטופל בטיפול באמצעות הגינה והטבע  לידי היכולת להתבונן ולחוש את עצמו בין אחרים בעולמו שלו ובעולם הרחב והכללי .תחום הטיפול בטבע תראפיה וגינון טיפולי בבתי חולים ובמוסדרת רפואיים הוא תחום הולך ומתפתח בארץ ובעולם. 

תהליך היצירה והבריאה של משהו חדש בגינתך או ההתבוננות בפלא הטבע הסובב אותנו הוא תהליך מרפא ומעשיר את החיים, ומכאן, לשימוש התראפויטי בגינון וטבע  עם חולים ואנשים עם צרכים מיוחדים ,  יכולת להגביר את השיקום, לסייע למטופלים להתמודד עם אבחנות, ניתוחים, טיפולים רפואיים ותסמינים וכן להקל במציאת משמעות אישית גם במחלה חמורה או מסכנת חיים.העיסוק בצומח ובטבע נשענת בעיקר על כלים לא מילוליים העשויים להתאים דווקא לאנשים בעלי קושי וורבאלי ,נכויות מילוליות וחולים וקשישים אשר חלה ירידה משמעותית ביכולתם המילולית, הקוגניטיבית, ביכולת הזיכרון ועוד.בעבודה עם אוכלוסיית מוגבלים  או נפגעי נפש ,שמצבם  הגופני והנפשי ירוד, עצם ההתנסות בעבודה עם הצמחים השונים – צמחי מאכל, תבלין, או נוי  עשויה להעניק להם תחושה של יעילות עצמית ושליטה  ומאפשרת להם להתרומם מעל מצבם הגופני-רפואי ולחוות העצמה,יעילות , בחירה ושליטה וזאת בשונות מוחלטת ממנטאליות התלות וההזדקקות שמאפיינת את האדם החולה והמזדקן ,והמוגבל . לגינון הטיפולי  יתרון נוסף בכך שהוא  עוסק בשימוש בחומרים טיבעיים  ומוחשיים בעולמו של כל אדם ( צמחי מאכל, מרפא ונוי )  הן כתהליך והן כתוצר. ------------------------------------------ "

המשימה העומדת כעת בפני התרפיה באמנות ברפואה היא לגלות כיצד יצירת אמנות משפיעה על שלומם הפיסי הכולל של בני האדם". [2]פנבייקר [3]  מזכיר את התועלות הפסיכולוגיות והפיסיולוגיות הטמונות בהבעה העצמית כתהליך מקל על טיפול בטראומה ובאבדן. הבעה באמנות נועדה לעזור לאנשים להיפתח ע"י הצגה חזותית של מחשבותיהם, רגשותיהם, חוויותיהם  ותפיסותיהם ועי"כ להקל על התמודדותם עם מחלתם.הבעה באמנות מהווה דרך להבעת רגשות ותפישות ועשויה לספק לאנשי הרפואה מידע חשוב שהמטופלים אינם יכולים להביע או אינם תמיד מביעים במילים.הבעה באמנות עשויה לעזור לאנשים להשיב מידה מסוימת של שליטה בחייהם ע"י תהליך פעיל הכולל חופש לבחור חומרים, סגנון ונושא, לשחק בחופשיות בצבעים, קווים, צורות ומרקמים וליצור כאוות נפשם בחומרים השונים. יסוד זה של בחירה עשוי לתרום לתחושה של אוטונומיה וכבוד עצמי במצב ששאר היבטי החיים יצאו מכלל שליטה.מטופלים בבתי חולים מדווחים שהעיסוק לאורך זמן בפעילות יצירתית משמעותית מהווה הקלה ומאפשר להם בריחה מכאב ומתחלואים פיסיים אחרים.עיסוק באמנויות השונות נותן משנה תוקף לכוח החיים (ארוס) בעת שעצם הישרדותם של בני מיננו תלויה יותר ויותר בהחלטה המודעת שלנו כיחידים וכקבוצה לבחור בחיים ובבריאות על פני המוות וההרס."אמנות בצורותיה השונות, נוטה להשתרע על פני זמן ומקום. בעשותה כן היא מבטיחה למין האנושי את הקשר שלו לעבר ובה בעת מבטיחה עתיד בלתי משתנה ואין סופי(במקום סופי).... האמנות מעבירה את אותו מסר לכולם: זהו ביטוי חי ומוחשי לחיי אותם אנשים שיצרו אותה, לפיכך היא הקשר שלנו למחר..." [4]    

[2] מלקיודי ק.א. 2006

[3] פנבייקר 1997 אצל מלקיודי 2006

[4] ד"ר סטנלי ה. קת', עמ' 11, הבעה באמנות עבודה עם קשישים